מאז המצאת נורת הלהט החשמלית (הידועה גם בשם נורת ליבון) אי שם בסוף המאה ה-19 נמצא האדם במרדף מתמיד אחר מקורות אור יעילים יותר. אותה נורת ליבון אשר נמצאת בשימוש עד היום מפיקה אור ע"י הולכת זרם חשמלי דרך תייל טונגסטן המותקן בשפופרת זכוכית המכילה גז אינרטי המאפשר התלהטות של התייל ללא שריפתו ובכך נוצרת הפצת האור, הבעיה בתהליך זה היא העובדה שרק 10% מהאנרגיה שצורכת הנורה מתרגמת להפקת אור ואילו יתר 90% מהאנרגיה מתרגמים להפקת חום. נורות אלו היו זולות לייצור אך חסרונותיהן רבים, צריכת חשמל גבוהה מול נצילות אורית נמוכה (10-15 לומן לוואט), אורך חיים קצר (כ-1000 שעות עבודה) וחימום הסביבה בה הן מותקנות.
כמה עשורים לאחר המצאת נורת הלהט הומצאה הטכנולוגיה הבאה אשר תכבוש חלק ניכר מעולם התאורה, הנורה הפלורסנטית על שלל צורותיה (T8, T5, EL, PL ועוד). הנורה הפלורסנטית היוותה קפיצת מדרגה משמעותית מבחינת יעילותה מול נורת הליבון, מרבית האנרגיה שהיא צורכת אכן משמשת להפקת אור ואכן הנצילות האורית של נורות אלו יכולה להגיע בשיאה עד ל-95 לומן לוואט (עד פי 8 מנורות ליבון) אם כי בד"כ בטווח שבין 50-65 לומן לוואט ובכך לחסוך משמעותית בצריכת החשמל, נורות אלה גם התאפיינו באורך חיים גבוה משמעותית מנורות הליבון (עד פי 15). חסרונות הנורה הפלורסנטית גדולים גם כן, הן יקרות ומורכבות לייצור ולכן עלותן גבוהה משמעותית מנורות ליבון ולשם ייצורן נעשה שימוש במגוון חומרים רעילים כגון כספית המהווה סיכון בריאותי ומקשה על מחזורן.
טכנולוגיית הלד (דיודא פולטת אור) פותחה החל משנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים אך הבשילה לשימוש כמקור אור בנורות וגופי תאורה רק בתחילת שנות ה-90, בתחילה הייתה בעלת נצילות אורית הדומה לתאורה פלורסנטית אך עם התקדמות מהירה יחסית במחקר ופיתוח של טכנולוגיה זו מצליחים החוקרים להעלות את רמת הנצילות בקצב קבוע וכיום היא עומדת בשיאה על כ-200 לומן לוואט (עם פוטנציאל תאורטי כפול מכך), עד פי 20 מנורות ליבון ופי 2-3 מנורת פלורסנטיות, יעילות זו הינה בין היתר אחת הסיבות המרכזיות לכך שטכנולוגיית הלד היא השיטה השלטת היום בעולם התאורה אך כאן גם נעוצה בעיה בהבנה של צרכן התאורה הממוצע.
מאז ומעולם עוצמת ההארה של נורת ליבון או פלורסנט (או כל נורה אחרת) נקבעה ע"י הספקה ב-וואט, שיטה שעבדה טוב מאחר ובאותן טכנולוגיות הנצילות האורית (או לומן לוואט) הייתה פחות או יותר קבועה, נורת ליבון של 50W מיצרן מסוים הייתה שוות ערך לנורה בעלת הספק דומה של יצרן אחר, עובדה הנכונה גם עבור תאורת פלורסנט, דהיינו בטכנולוגיות התאורה הישנות טווח עוצמת האור היה קטן יחסית וקבוע בהתאם לסוג הטכנולוגיה ולכן יכול היה להיות ידוע ע"י ציון ההספק בוואט.
כיום הנתון העיקרי המשמש את הלקוח בבחירת עוצמת האור של תאורת לד הנו עדיין ההספק ב-וואט וזאת מתוך הרגל מהשיטה כפי שעבדה בטכנולוגיות הישנות וכאן הבעיה משום שבתאורת הלד טווח הנצילות האורית האפשרי הינו רחב במיוחד ונע בין 65-200 לומן לוואט ולכן נורה או גוף תאורת לד בעל הספק מסוים עלול להפיק פחות או יותר אור בשיעור של מעל 100% מנורה או גוף לד אחר בעל אותו הספק. לדוגמה נורת T8 LED בעלת נצילות אורית של 130 לומן לוואט בהספק של 18 וואט תפיק 2,340 לומן סה"כ, אותו סוג נורה אך עם נצילות אורית של 90 לומן לוואט בהספק של 22 וואט תפיק 1,980 לומן סה"כ, ז"א שהנורה החזקה יותר כביכול מציגה 22% עלייה בצריכת החשמל עם ירידה של 15% בתפוקת האור לעומת הנורה הנתפסת כחלשה יותר.
טכנולוגיית הלד פרצה לחיינו ע"מ לצמצם בצריכת החשמל אך הציבור הרחב שאינו מבין את השינוי ממשיך במרדף שווא אחר ההספק (W) מתוך מחשבה שיותר וואטים משמע יותר אור אך הדבר רחוק מהמציאות, הרבה יותר קל וזול ליצרנים לייצר מוצרים בעלי הספק גבוה ונצילות אורית נמוכה וכך במקרים רבים הלקוחות מקבלים צריכת חשמל גבוהה ואור חלש, לכן כשזה מגיע לתאורת לד בדקו את הנצילות האורית (לומן לוואט) והשוו למוצרים שונים בקטגוריה או בקיצור, תפסיקו לדבר בוואטים…
